<h1>המנהיג דיני תפילה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
בימות הגשמי' באתה גיבור משיב הרוחות ומוריד הגשם, ותנן ר' יהודה אומ' יום טוב האחרון שלחג, האחרון מזכיר הראשון אינו מזכיר, ביום טוב ראשו' שלפסח הראשון מזכיר, האחרון אינו מזכיר גשם אלא טל. מנהגם היה בשני חזנים אחד ליוצר ואחד למוסף. ירושל' טעמ' דר' יהודה כדי שיתברכו כל המועדו' בטל. ירושל' בריש תענית עלה דההיא הדא דתימ' אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר שליח צבור (המון) [קמון] לצלותא כמי שיזכיר שליח צבור דמיי, אית דאמרי עד שיזכי' בקול רם דמנהג העולם משיב הרוח ומוריד הגשם להזכיר את הצבור, וכן מנהג בליל ר"ח להזכיר ר"ח ובחנוכה על הניסים, ובמוצאי שבת לי"ט ותודענו. וי"ל (שאין צריך להזכיר) (המון) [קמון] לצלותא כיון שעומד החזן עם הצבור להתפלל בלחש, שכבר אמ' קדיש אין צריך לעכב עד שהוא יתחיל להתפלל, דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. אב"ן.
ירוש' ר' זעירא אומ' היה עומד בגשם והזכיר שלטל אין מחזירי' אותו, בטל והזכי' שלגשם מחזירין אותו, והתני בטל וברוחות לא חייבו חכמי' להזכי' ואם בא להזכיר מזכיר, לא דמי ההוא דמצלי ומיקל לההוא דלא מצלי ולא מקל. פי' בקיץ והזכיר שלגשם מצלי דבר קללה, ומחזירי' אותו, דתנן יצא ניסן וירדו גשמי' סימן קללה, שנ' הלא קציר חטים היום, והתם דלא חייבו לא מצלי ולא מקל. בימות הקיץ נהגו לומר ורב להושיע (מוריד הטל) מכלכל חיים וכו', וכן כתב רב עמרם ז"ל, אבל בצרפת ובפרובינצ' נהגו לומ' ורב להושיע מוריד הטל מכלכל חיים, ואלו ואלו דברי אלהים חיים הם, דתניא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר. אב"ן.
מצאת' בתעניי' ירושל' אם לא אמ' שאילה בברכת השני' מחזירי' אותו, ואפי' ספק אמ' ספק לא אמ' מחזירין אותו עד ל' יום מכאן ואילך אין מחזירי' אותו דריהטיה וסירכיה נקט. אב"ן.
<h2>דף י.</h2>
ובמקומו' שמכריז החזן בליל השאילה ברך עלינו אינו כלום שהרי בכל הגבול ישרא' נהגו לפתוח הברכה כך והשאילה היא טל ומטר כדמוכח בתענית, ותחילתה ותכליתה שלברכת השני' לא נשתני' משאר ברכות, גם אין להזכיר בימות הקיץ עד ס' יום בתקופ' וברך שנותינו בגשמי רצון ברכה ונדבה דאין לך שאילה גדולה מזו. אב"ן.
ושאלה בברכת השנים ותן טל ומטר בארץ וכל הצריכי' למטר (בארץ) [כארץ] ישראל שואלי' בז' מרחשו', וכן ראיתי מנהג נרבונא ובסביבותיה, ובגולה אין שואלין עד ס' יום לתקופ' תשרי ויום ס' (כלפני) [כלאחרי] ששים, כדפסקי' בתענית בפלוגת' דרב ושמואל וכן בבבל נקיטינן טובעני ולא יובשני, ומס' יום לתקופ' תשרי שואלין כל ימי החורף עד תכלית המנחה שלערב י"ט ראשו' שלפסח, ומשם ואילך כל ימות הקיץ עד ס' לתקופ' תשרי אינן שואלין ותן טל ומטר, וזהו מנהג צרפת וספרד ורוב פרובינצ'. ונהגו בצרפ' לומ' בימי הקיץ ותן ברכה על פני האדמה, ובספרד ופרובינצ' ותן טל (ומטר) [לברכה] ולשניהם יש ראייה, מדתנייא בטל וברוחות לא חייבו חכמי' להזכיר, ואם בא להזכיר מזכיר, וכן הוא הדין לשואל דטל דברכה מיעצר, כמו שאמ' אלייהו ע"ה חי יי' [וגו'] אם יהיו השני' האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. אב"ן.
<h2>דף יג:</h2>
שנו חכמי' יחיד שואל בשומע תפי' ושליח צבור אומ' בין גואל לרופא לפי שאין היחיד קובע ברכה לעצמו, אבל צבור קובעין. ונשאל לגאון שליח צבור ששכח ולא אמ' ענינו בין גואל לרופא אם אומרה במקו' שזוכרה דהא אמצעיו' אין להם סדר או בשומע תפי' כיחיד, דמאי שנא בין גואל לרופא ולא פשיטא, ונפלאיתי על זה דהא אמצעיו' אין להם סדר דקאמ' רב אסי דאין להם סדר להיותן כג' ראשונות וג' אחרונות, שאם טעה בהן חוזר לראש, ואלו לאמצעיו' חוזר למקום שפסק ולא לאתה חונן, אבל ודאי יש להן סדר שחייב אדם לקרותן זו אחר זו כתקנת חכמי' דאסמכינהו אקראי, וכמו שכת' הרב אלפס ז"ל, ובכאן אי אפשר לחזור למקום שפסק מדתני' בפ' במ' מדליקין [שבת כ"ד ע"א] ימים שאין בהן קרבן מוסף כגון חנוכה ופורי' ותענית אם לא הזכיר מעין המאורע אין מחזירי', ובכל היכא דתני אין מחזירי' אותו כגון יעלה ויבוא בליל ר"ח כדאמ' בברכו', ולא ביום בצבור כדאי' בתפילת השחר, וכגון ענינו בתענית ועל הניסים בחנוכה ובפורי' דתנייא בתוספ' דאין מחזירין אותו כי אמרן לאו דוק' אם גמר תפילתו אלא אפי' נזכר בתוך התפילה אינו חוזר ואפי' לא התחיל ברכה שאחריה אלא סיים ברכת עבודה ולא אמ' יעלה ויבוא אע"פ שלא פתח במודים, או סיים הודאה ולא פתח בשים שלו' ולא אמ' על הניסים בהודאה אינו חוזר לראש, דכיון דקתני אין מחזירין אותו לא שנא ברכה אחת ולא שנא כמה ברכות, לא שנא גמר תפי', דכיון דאין מחזירין סברא היא שהיא ברכה לבטלה אם הוא חוזר כלל. והאי דקאמ' מאי שנא בין גואל לרופא, יראה לי מטעם עצמו האמור בירושל' לסמיכת גאולה לתפי', יהיו לרצון וגומ' יי' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך יי' ביום צרה דומה לדומה יותר מגאולה לתפילה, גואל ישרא' ענינו כי בצרה גדולה וכו', ועל דא סמכו חכמי התלמו'. אב"ן הירחי. ובהלכות תענית נאריך יותר בעה"ו. ומעתה יש לומ' שהשליח צבור ששכח ולא אמ' ענינו במקומו אומרה בשומע תפי' כיחיד דאין לו לחזור במקו' שפסק כדאמר' או לפי הלכות גדולות לאחר שים שלו' דיכול לקבוע ברכה לעצמו מה שאין כן ביחיד ויחיד אומ' אחר שים שלו' ולא יחתום בה, ולפי ההלכו' גדולות אומ' וחותם בה ויתבאר לפנינו במקומו בעזה"י.
<h2>דף כו:</h2>
רצה יי' אלהינו. ראיתי בטוליטול[ה] ובכל סביבותיה שאין אומ' רצה כ"א במנחת תענית, ולא בשאר מנחו' ומתחילי' באישי ישרא' ותפילתם, וי"ל הטעם כי בשעה שאין הכהני' נושאי' את כפיהן אין לומ' רצה לפי שאנו אומ' בסוטה פ' אלו נאמרי' כל כהן שאינו עולה לדוכן בעבודה שוב אינו עולה [ורצה] (ו)קורא עבודה דעל הקרבנו' כתו' לרצון להם לפני יי' לרצונכ' תזבחו, שצריך שיהא שוחט לדעת הקרבן ולשמו כפי מה שהוא דכל הזבחי' ששחטן שלא לשמן כשרי' אלא שלא עלו לבעליהן לשום חובה, וכשמתחי' החזן רצה הן עולין לדוכן ואומ' ברכתן בלחש, ומנחה שבכל יום אין בה נשיאות כפים משום דשכיחא שכרות זולתי במנחתא דתעניתא דמצלו לה סמוך לשקיע' החמה וכתפילת נעילה היא ויש בה נשיאו' כפים. וכן כתב רבי' סעדיה ז"ל כמנהג ספרד, אך מה שכת' כ"א במנחת תעני' ובמנח' י"ה אע"פ שאין בה נשיאות כפי' אין נוהגין בזה ספרד כמוהו ולא בצרפת ובפרובי' כי אם בשחרי' ומוסף ונעילה בכפור בשעה שהיו נושאי' את כפיהן, אבל במנחת יום הכיפורי' שלא היו נושאי' כדאמ' בריש פירק' דחסידי בתעני' אין אומ' וכן בדין, אך בפרובינצ' ובצרפ' נהגו לומ' שחרי' וערבי' ומנחה רצה, ולא יתכן בעיניי. אב"ן.
